אחד הכסף ואחד כו׳. ע׳ ערכין דף כ״ז ע״א ומעילה דף כ״א ע״א במשנה וע׳ בכורות דף י״א ע״א לא יהא חמור מן ההקדש. והנה לרב יוסף דס״ל בקדושין דף ח׳ דבעינן שוה כסף דקיץ אם גבי הקדש כן ורק אם שם השוה כסף מתחלה ע׳ רש״י ב״מ דף נ״ה ע״א דלא כפי׳ רבינו לק׳ בהי״א רק דמיירי דשל הקדש יפה יותר ואף דבתוספתא ערכין הובא לק׳ הי״א מבואר דאין פודין את ההקדשות אכסרה זה רק בשביל אונאת הדמים אבל לא בשביל סילוק האיסור וכבר הארכתי בזה בח״א דנ״מ בין לשום ההקדש לשום החולין וע׳ סנהדרין ד׳ ט״ו ע״א גבי בא כהן לגבות ממנו ובירושלמי קדושין פ״א ה״ב דאם עשאם דמים ר״ל דשם אותם הוי ככסף עצמו ואין עליו שם שו״כ וע׳ ב״ק דף י״ד ע״ב דמטלטלין אין עליהם שם שו״כ רק הם כסף עצמו ושם קאי גם אעבדים וע״ש דף פ״ד ע״ב פוק חזי היך מיזדבני עבדי ר״ל דזה ל״ה כמו שומת ב״ד רק הוי כמו שכבר נשומו אך ע׳ בירושלמי שבועות פ״ו ה״ז ודמיו קצובין פרט לעבדים וע׳ ערכין דף כ׳ ע״א מי איכא דלא שוי ד׳ זוזי ולכך בהל׳ סנהדרין פ״ה ה״י פסק רבינו דכל הנישום כעבד אין דנין כו׳ משום דס״ל דשומא כעבד הוי רק גדר אומדנא וס״ל דגבי חבלה דהוי בגדר גזיה״כ בעי רק ב״ד לא אומד וע׳ ב״ק דף צ׳ ע״ב גבי שמעון התימני וברש״י שם ד״ה מסור ומוכח שם דאף לר״ע דס״ל דדי בעדים ר״ל שדי שהעדים יאמרו איך היה וכמה היה והב״ד ישומו אותו וכן מבואר בהדיא בפ״א מהל׳ חובל הי״ח דצריך להביא לב״ד החפץ ואף דמבואר שם דאם אבד ישבע ויטול זה לא מן הדין רק משום תקנה וע״ש פ״ה ה״ד קנס קנסו ור״ל אף היכא דכמו בין אצילי ידיו דשבועות דף מ״ו ע״ב דהוי אומד שהוא עשאו מ״מ זה רק תקנה ולא כתוס׳ שבועות דף ל״ד ע״א דזה הוי מה״ת וע׳ בכורות דף ל״ה ע״ב גבי בכור שנכנס שלם ויצא חבול ע״ש ברש״י ולכך מבואר בירושלמי ב״ק פ״ח סה״ו דגבי שחרור כה״ג רק היכא דנ״מ גם לענין ממון כגון יצא חבול בשתים ובזה יש תקנת נחבל ממילא אמרינן גם לענין יציאה לחירות דאל״כ תתבטל התקנה וע׳ תוספתא ב״ק פ״ט גבי עבד שאמר לו רבו כו׳ דגם בזה יש הדין דתקנת נחבל כו׳ אבל היכא דליכא נ״מ לענין נחבל אינו יוצא עי״ז לחירות וע׳ תוספתא סנהדרין פי״ב גבי נתערבה האבן באחרות דדנין בקלה שלהן. וכן לדינא דב״ק דף צ״א גבי ה׳ דברים אומדין הוא ג״כ בגדר ב״ד ולכך אף אם נתקלקל אח״כ פטור וכמו שיצא מבי״ד זכאי ע׳ סנהדרין דף ע״ח ע״ב ואף אם א״א לתלות ולאמר שאח״כ נתקלקל ודלא כרש״י שם וכן בתוס׳ ב״ק דף פ״ה ע״א ד״ה עלו בו דאף אם מחמת המכה פטור אם הוא לאחר האומד ולק׳ בהל׳ חובל אאריך בזה ולכך כיון דזה הוי רק אומדא וצריך ב״ד י״ל כאן כמו הא דהל׳ שאלה ופקדון פ״ו ה״ד דגבי אומדנא צריך דוקא הב״ד בעצמן ולא מהני עדים ה״נ כן דלא שייך לאמר שליחותייהו עבדינן וי״ל דזה תליא בבעיא דערכין דף כ׳ גבי אמדוהו מאליו מהו וע׳ סנהדרין דף קי״ב גבי עיר הנדחת כה״ג והנה כאן גבי הקדש י״ל דזה תליא אם הא דבעי גבי פדיון עכ״פ פרוטה אי זה הוי מטעם דין דכסף או מטעם ממון דפחות מפרוטה אינו ממון והנה מהל׳ מעילה פ״ז ה״ו דמהני לפדות הקדש אף בכלי שאינו שו״פ חזינן דס״ל דזה אינו גזיה״כ דבעי פרוטה דוקא רק מצד חשיבות דפחות מפרוטה אינו חשוב ולכך גבי טענה לזה צריך קרא כמבואר בשבועות דף מ׳ ע״ב ובהל׳ טוען פ״ג משום דשם הכסף הוא מטעם גזיה״כ דהרי יש מיעוט מקרא דלאשמה בה פרט לפחות משו״פ וע׳ ירושלמי פ״א דקדושין וכ״מ וגבי הקדש ליכא קרא לגבי פדיון ולכך הטעם רק משום חשיבות ודי בכלי כ״ש ולא בעי שו״כ דקיץ ע׳ תוס׳ ריש קדושין ונ״מ דגבי הקדש י״ל פרוטה כ״ש ר״ל כ״ז לפי שיעורא כמבואר בקדושין דף י״ב ע״א ע״ש ברש״י וכ״כ מזה בח״א:

כל הפודה כו׳. והנה למ״ד ב״ב דף ע״ט ע״ב דיכול להקדיש דשלב״ל וכן לשיטת הראשונים נדרים דף ל״ד ע״ב גבי הפקר דיכול להקדישה ע״ש בר״ן וברא״ש אם צריך להוסיף עליו חומש אי מקרי שלו והנה בפ״ה דמעש״ש ה״ה בהא דבשביעית פודהו בשויו י״ל דר״ל דא״צ להוסיף חומש כיון דשביעית חלה על הקדש כמבואר בירושלמי ספ״ז דפיאה וגם איסור שביעית קדים לדינא דרבעי דזה חל גם על עשבים כמבואר בירושלמי פ״ה דמעש״ש ה״ד וכ״מ ובירושלמי חלה פ״א סה״ד ורבעי לא הוי רק לאחר זמן בוסר וכמבואר בקדושין דף נ״ד ע״ב וכ״מ וע׳ תוס׳ ב״ק דף ס״ט ע״א ד״ה והצבועין ולכך פקע שם בעלים ממנו לענין זה דא״צ להוסיף חומש וע׳ ב״ק דף ס״ט ע״ב לענין פדיון אוקמה רחמנא ברשותו ואף דקי״ל דמקדיש מוסיף חומש זה רק בדבר שלו ובאמת בירושלמי במעש״ש שם בה״ג אמר דמחלוקת דב״ש וב״ה בכרם רבעי אי יש לו חומש זה רק בשביעית וא״כ מבואר דלב״ה גם בשביעית י״ל חומש וע׳ כלאים פ״ז מ״ה מי שזרע כרמו בשביעית דאמר שם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכ״כ מזה בח״א וע׳ הלכות מעש״ש פ״ז ה״ח ואע״פ דמוסיף חומש וע״ש בהשגות ור״ל דלא נימא דכיון דקנה במעש״ש שהוא ממון גבוה אף דלענין מעש״ש עצמו רחמנא גלי דצריך להוסיף חומש מ״מ לענין שלמים לא קמ״ל והטעם משום דפקע גדר מעש״ש בלקיחתו כמבואר שם וכ״כ בזה וע׳ לעיל פ״ו הי״א ולק׳ הל׳ מעש״ש פ״ג הכ״ה גבי המקדיש מעש״ש לבדק הבית ולא נקט שם דאם בעה״ב פודהו צריך להוסיף ב׳ חומשין כמו הא דמנחות דף פ״ב ע״א גבי המתפיס מעש״ש לשלמים ע״ש והטעם משום דלא מיקרי בעלים לההקדש:

והחומש. שמוסיף ר״ל לענין דצריך להוסיף חומש אם פודה את החומש וכמבואר ב״מ דף נ״ד ע״ב וע׳ הל׳ מעילה פ״א דהביא זה גבי חומש שמשלמין אם מעל ומשמע שם דעל הקרן א״צ להוסיף חומש אך בפי׳ הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ ויקרא פ״כ פי״א מבואר להיפך רק דגם התשלומין מיקרי מקדיש ולא מתפיס והוי הקדש ראשון והטעם דחומש מקרי הקדש ראשון לגבי פדיון בגמ׳ יליף לה מקרא ע״ש ברש״י ומשום דכיון דקי״ל דחומש לא מעכב לפדיון לא מקרי הקדש שני וע׳ לק׳ הי״א בסופה דאם שם את הטלית בי׳ סלעים תחת טלית של הקדש אז הב׳ א״צ להוסיף חומש אם פדה אותה אח״כ אבל ברישא אם היה שניה יפה מהראשונה צריך להוסיף חומש גם עליה משום דאז אמרינן כמו הא דירושלמי פ״ד ה״ג דמעש״ש דאדם עשוי להרבות בהקדשין והוי הקדש ראשון וא״כ שוב צריך להוסיף חומש ואף דבלא הראשון לא היה מוסיף וע׳ ירושלמי ע״ז פ״ה ה״א גבי אם נתן לו הכל בשכרו ר״ל יותר מהשכירות אם הכל אסור בהנאה או רק מה ששוה וע׳ פסחים דף פ״ט ע״ב גבי הכל יפול לנדבה דאף דנתן יותר מ״מ כיון שבא עי״ז שם הראשון עליו וע׳ ב״מ דף ס״ה ע״א בהא דאביי ורבא גבי ריבית אי מוציאין הכל ממנו ובתמורה דף כ״ט ע״א דאתנן תופס אף ביותר ממה שהתנה עמה וכולם שם אתנן עליהם ע״ש וכ״מ וע׳ בפסחים דף צ״ח ע״א ברש״י שם גבי הא דפסח שנתערב בזבחים דמפרש שם דאם נסתאב מביא מעות ומחללם ולא נקט בהמות כמו בע״ב והטעם כך דהא צריך להביא עכאו״א כיפה שבהם וגבי מעות שפיר תפיס אף דאינו שוה כ״כ משום דאמרינן דהוה כמקדיש מחדש. אבל גבי בהמה לא שייך זה. וע׳ מנחות דף ק״ו ע״ב ודף ק״ח דאמר שם נסתאב שאני. וע׳ בתוספתא פסחים פ״ט ע״ש. אך באמת רש״י ז״ל גם בע״ב שם מפרש שיחלל הבהמה על המעות וכ״כ בזה במ״א. הרי חזינן דאף דזה בא מחמת הקדש הראשון מ״מ כיון דא״צ זה הוי הקדש ראשון ולא הקדש שני וה״ה גבי חומש כה״ג כיון דלא מעכב. והנה לפי שיטת רבינו בפהמ״ש במס׳ מעש״ש פ״ד מ״ח דמבואר שם דס״ל דהחומש מצטרף עם הקרן שיהי׳ בו ש״פ ע״ש ואף דהא קי״ל דכל שאין בחומשו פרוטה אינו מוסיף חומש זה רק אם בתחילה היה כך אבל זה שיש בו שיעור שפיר מצטרף לענין הנשאר וא״כ חזינן דהחומש פועל בקרן שיצטרף עמו. ואף דהוא מין אחר ואינו מעכב וע׳ זבחים דף ק״ח ע״א גבי ראש בן יונה מלח משלימו ומצטרף לכזית כיון דאיפריש מצוה לאסוקי. וע׳ שבועות דף ל״ח ע״א דג׳ טענות אינן מצטרפות לש״פ לגבי קרבן ע״ש ברש״י במחלוקת דר״א ורבינא:

והמקדיש שפדה כו׳. והנה אם הקדיש דבר לרבים דצריך שימסרם לציבור דוקא אם אז שפודים אותם חייב להוסיף חומש או לא כיון דע״כ מתחילה צריך למוסרם לציבור. וע׳ בר״ש ז״ל פרה פ״ב בשם תוספתא גבי פ״א דאם אח״כ נפדית וא״צ עוד לציבור תחזור לבעלים וכ״כ בזה והנה בה״ו גבי בעיא דר׳ אלעזר אף דאנן קי״ל כמ״ד דמותרות לנדבות ציבור אזלי ומ״מ אי לאו דהקדש שני צריך להוסיף עליו חומש אך באמת נ״ל אף דאנן קי״ל דאשם שניתק לרעיה והקריבו עולה כשר וכ״ש לשיטת ר״ת בכ״מ דהלכה הוא לעולה לאחר שניתק אז הוי קרבן יחיד ובזה א״ש הא דק׳ לכא׳ דלפי הא דתמורה ד׳ י״ג ע״ב דר״ש ס״ל כמ״ד בתמורה ד׳ כ׳ דהוי קרבן שלו וק׳ הא מבואר בשקלים ובזבחים ד׳ ק״ג וכ״מ דר״ש ס״ל לנדבות ציבור הוי וכן מבואר בשבועות דף י״ב ע״ש אך באמת זה ר״ל הך דניתק ע׳ תוס׳ פסחים דף ע״ג ע״א ור״ל כך דיכול להקריבם לעולה אך אז הוי קרבן יחיד ואם ניתקו לשם קרבן ציבור אז ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לק״צ כן ס״ל לר״ש וע׳ רש״י בפסחים שם ד״ה בדמיו דמשמע שם דהקושיא הוא רק למ״ד דמקריבו לעצמו ולכך א״ש הא דשבועות דף י״ב גבי קרבנות ציבור וגם שם מוכח דהרעיה דגזירה לאחר כפרה הוא רק למ״ד דמקריבה לעצמו וא״כ לפ״ז שפיר משכחת שיהי׳ שייך תמורה גבי מותר ולכך צריך ר״ש למעט וא״כ שוב י״ל דלכך הוי בעי למימר דצריך להוסיף חומש וע׳ ירושלמי מעש״ש פ״ג ה״ג דבעי שם רק גבי שלמים שלקחו בדמי פסח גבי חומש וכן גבי תמורה לר״ש משום דאז הוי קרבן יחיד ושלו וע׳ ירושלמי פ״א דמגילה הי״ג דבעי שם רק אליבא דר׳ אלעזר דתמורה דף כ׳ ע״ב אם עולה הבאה מכח אשם קריבה בבמה משמע דלרבנן לא משכחת שיהא בגדר קרבן יחיד והא דפריך בתמורה דף י׳ ע״א א״כ משכחת ציבור הנה באמת מדברי רבינו בהל׳ תמורה פ״א ה״ד מוכח דהא דאמרינן דאין המקדיש עושה תמורה מיירי שהקרבן היה של המתכפר רק דהמקדיש הקדיש בשליחותו וכן מה דמקשה שם א״כ משכחת תמורה בציבור ר״ל אקרבן ציבור דזה ב׳ דינים חדא דאין הציבור עושה תמורה אף בקרבן יחיד כגון דאמר הרוצה להמיר יבוא וימיר וחדא דאין ק״צ עושה תמורה וזה הא דדף י״ד ע״א שם ומה דמקשה שם דף י׳ ע״א ר״ל אק״צ אם עשו שליח להקדיש והקרבן היה שלהם ואף אם מתחילה היתה הבהמה שלו מ״מ כיון שע״כ צריך למוסרה תחילה לצבור שוב אין שמו עליו אבל בל״ז אם הקדיש בהמה להתכפר לאחר שפיר גם המקדיש יכול להמיר ע׳ תוס׳ תמורה דף ז׳ ע״ב גם י״ל דכיון דהמתכפרים הם ציבור או שותפים אז לא שייך דין תמורה כלל אבל אם הקדיש ע״מ להתכפר ביחיד אז גם המקדיש יכול להמיר וע׳ ירושלמי נדרים פ״ד ה״ד וכ״כ בזה. וע׳ יומא דף נ׳ ע״ב גבי פר יוה״כ אם עושה תמורה ושם דף נ״א ע״ב מה דמקשה שם ותיפוק ליה דאשר לו כו׳ י״ל דה״ק דאף אם נימא דאחיו הכהנים מקיבעא מתכפרי מ״מ כיון דהכ״ג הוא המקדיש והקרבן שלו אז י״ל דאזלינן בתר מקדיש ושפיר עביד תמורה. ותירץ דלא מקרי הבהמה שלו כיון דרחמנא אפקריה לגזיה אך רבינו מפרש שם דהך ותיפוק ליה קאי אבעיא דבעי שם דף מ״ט גבי בפר ואפי׳ בדמו של פר ותיפוק ליה דאין הפר שלו וכבר עמדו בזה התו״י בכ״מ וע׳ תוס׳ מגילה דף ט׳ ע״ב ובלשון רבינו פ״ה מהל׳ יוה״כ הי״ג וא״כ לפ״ז שפיר י״ל כמש״כ דאם מסרן לציבור שוב אין שמו עליהם וע׳ יומא דף ל״ה ע״ב דנקט גבי כתונת עבודת יחיד ע״ש ברש״י ותו״י והטעם או די״ל כשיטת הירושלמי ביומא פ״ג דצריך שתהי׳ עשיתן בקודש ע׳ תמורה דף ל״א ע״ב ועשו להם משלהם ובתוס׳ כריתות דף ו׳ וע׳ הל׳ כלי המקדש פ״ח ה״ג דהתוספת שמוסיף מעות ואח״כ עושה הבגדים והטעם כמש״כ. אך כך דלפמש״כ דנפסלו שוב חוזרין להיחיד. אך נ״ל דזה רק להני דהבאת כף ומחתה אבל הני דהוצאת כף ומחתה י״ל דהם אינם נגנזים וי״ל דכשרים למ״ד בפרה דנעשית בכהן גדול ובשל בוץ היתה נעשית ע׳ פ״ד דפרה ובפיה״מ שם והכתונת של הוצאת כף ומחתה יהי׳ לזה וע׳ יומא דף מ״ג ע״א דמקשה שם למ״ד כה״ג האי בכהונו למאי בעי וי״ל דנ״מ דבעי הני בגדים של יוה״כ ויהי׳ נ״מ לאבנט אם של בוץ וא״כ לפ״ז כך דשל עבודת צבור דהינו הכנסת כף ומחתה א״א למוסרם לציבור כיון דע״כ תיכף הם נפסלים ופקע מהם שם ציבור משא״כ עבודת יחיד דהיינו הוצאת כף ומחתה אז שפיר יכול יחיד להתנדבה ולמוסרה לציבור דהיא אינה נגנזת ובזה מדויק לשון הגמ׳ דיומא שם ומוסרה לצבור אחר שעבד בה עבודת יחיד ר״ל דהיא נמסרת לצבור לעולם דאינה נפסלת וע׳ תו״כ פ׳ אח״מ על קרא דבגד בד קודש ילבש דמרבה שם לכל הבגדים שתהיה עשיתם בקודש אך י״ל דל״ד להא דתוספתא דפרה דהיכא שנפסלה חוזרת לבעלים דשם לא נעבדה בה כלל המצוה ואמרינן אדעתא דהכי לא הקדישה ע׳ ב״מ דף ע״ח ע״ב ותוס׳ סוטה דף ו׳ ע״ב וכ״מ בזה משא״כ כאן:

או שהמיר כו׳. ע׳ רש״י תמורה דף ב׳ ע״ב ד״ה תפשוט דמפרש כן דתמורה הוי כמו מתפיס וא״צ להוסיף חומש וע׳ תוס׳ מנחות דף צ״ג ע״א ד״ה לפי ונ״מ להא דתמורה דף י״ג ע״ב די״א של מעשר בהמה נגאל כשיפול בו מום אם צריך להוסיף חומש אי זה הוי כמו מתפיס ולכא׳ י״ל דזה תליא בפלוגתא דנזיר דף ל״ב אם דוקא טעותו נתקדש או גם כונתו ע״ש דאם נימא דרק טעותו ע״כ חזינן דזה רק גזיה״כ וא״כ הוי כמו תמורה דהוי מתפיס וא״צ להוסיף עליו חומש אבל אם נימא דגם כונתו אז הוי בגדר הקדש ראשון וגם נ״מ למ״ד בסוף בכורות דשליח שטעה אינו קדוש אם בכונה עשה זה השליח אי מהני או לא דכיון דחזינן דזה הוי גזיה״כ דקדיש י״ל דבמזיד מהני גם בשליח וכע׳ מש״כ הר״ן בנדרים דף ל״ו ע״א גבי פיגול ובאמת לפי שיטת רבינו בפ״ה מהל׳ תרומות ה״ז גבי נתכוין לבינונית דמיירי שטעה ועלה בידו כו׳ צ״ל דמפרש דברי הגמ׳ בבכורות ובכתובות כך דכיון דהוא הדין דנטלת מאומד וזה א״א שיצמצם לכך אם טעה במילתא דעבידי למיטעי לא הוי טעות ולא בטלה השליחות וע׳ ב״מ דף מ״ט ע״ב גבי שתות וב״ב דף ק״ו וע׳ השג׳ פ״ג הל׳ תרומות ה״ד דהטעם דאין תורמין תרומה במדה משום דהיכא דקפיד אם יטעה נמצא התרומה מתקלקלת משא״כ מאומד דאז א״א שלא יטעה שוב אין מקפיד ע״ז וכע׳ הא דכריתות דף כ״ד ע״ב מתוך שלבו נוקפו ע״ש. וע׳ ירושלמי דמאי פ״ה ה״ב דהוי בגדר תנאי ב״ד ואף דשם בה״ה אמר דהיכא דנתכוין ליטול א׳ מס׳ ועלתה בידו אחד מנ׳ דבטלה תרומתו שם י״ל דכיון דחזינן דעין רעה הוא וגברא קפדנא הוא כע׳ הא דב״ק דף פ״ז ע״ב וקדושין ד׳ ח׳ גבי מונה והולך ולכך שפיר בטל וא״כ לפ״ז אם נתכוין לתרום אחד מנ׳ ועלתה בידו אחד ממ׳ אז י״ל דלא בטיל משא״כ במעשר בהמה דהדין הוא מנין אז אם טעה במנין הוי ביטול הדבר ע׳ ב״ק דף ל״ב ע״ב אבל במזיד שפיר י״ל דקדיש אך אם נימא דזה הוי בגדר הקדש רק דהתורה גלתה לנו דגם בטעות אז י״ל דבטלה השליחות גם במזיד ובזה תליא אם צריך להוסיף חומש על י״א דמעשר בהמה וע׳ תוס׳ ב״מ ד׳ ו׳ ע״ב ד״ה ליפטרי דמקשה שם כו׳ ולכא׳ זה הוי כמו כונתו אך י״ל כיון דזה מחמת ספק הוי בגדר טעותו וע׳ בירושלמי מעש״ש פ״ג ה״ו דבעי שם אם דמאי קובע לודאי ר״ל ג״כ כן כיון דהוא מפריש רק בגדר ספק. והנה באמת כך דהנה הא דב״ק דף ס״ט ע״ב קריא רחמנא מעשרו ומוסיף חומש וקשה הרי גם בקדשי בדה״ב דהוא לכ״ע ממון גבוה ונפיק מרשותו ע׳ תוס׳ שם דף ע״ו וע״ט וכ״מ וצ״ל כך דשם כיון שהוא הקדיש את שלו והוא גרם שיהא ממון גבוה לכך צריך שיוסיף חומש משא״כ במעש״ש אף דהבעלים צריכים לקרות שם מעש״ש מ״מ הא מבואר בקדושין דף נ״ד ע״ב דלמ״ד מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמין נקרא ממון גבוה גם בטיבלן ולכך בכרם רבעי אף דמאליו הוא קדיש מ״מ צריך להוסיף חומש וא״כ חזינן דאף דהיכא דהוא לא גרם הקדושה מ״מ מקרי שלו וצריך להוסיף חומש וזה גזיה״כ זה ר״ל הגמ׳ בב״ק שם ולכך גבי מעש״ש אם אחרים מוסיפים על הקרן נותנים לאחרים ע׳ ערכין דף כ״ז ע״ב ובתוס׳ שם ד״ה למימרא ובירושלמי מעש״ש פ״ד אמר הטעם משום דיכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש וע׳ ירושלמי מעש״ש פ״א ה״א אף ידי הבעלים לא יצא נמצא כך דעיקר הטעם גבי הקדש דצריך להוסיף חומש הוא משום שהוא מקדישו משלו ולכך גבי תמורה דהקדושה חלה מטעם גזיה״כ ע׳ תוס׳ חולין דף פ״א ע״א בסה״ד דקדושת התמורה הוא מאליו ולכך גם בשוגג קי״ל דקדיש וזהו ג״כ ר״ל הגמ׳ ריש תמורה דקטן אף שהוא מופלא סמוך לאיש לא ימיר דזהו בגדר עונש לא בגדר קדושה ע״ש ולכך א״צ להוסיף חומש וע׳ תוס׳ רפ״א דערכין דס״ל דזה הוי כמו חילול וע׳ ר״ה דף ה׳ ע״ב גבי בל תאחר דאם חיללו על אחר סד״א דמצטרף לראשון לענין ג׳ רגלים וברש״י יומא דף ס״ג ע״א ד״ה רבינא דא״צ הגרלה משום דהוא בא מכח הראשון ובירושלמי ר״ה פ״א ה״א גבי תמורת הבכור שנה לתמורתו וע׳ תו״י יומא דף נ׳ ע״ב דתמורת הפסח עם הפסח הוי דבר אחד וה״נ כן ולכך י״ל דגבי י״א של מעשר הוי כמו קרבן אחר וע׳ לק׳ ה״ו בלשון רבינו שכ׳ הטעם שהוא בא מכח הקדש הראשון שכבר הוסיף עליו חומש וגבי מעשר בהמה לא שייך זה דהא אינו נגאל וע׳ ב״ק דף ק״ח ע״א גבי בעיא דכפל וחומשו ובאמת אם מתפיס אי זה הוי הקדש פיו או ממילא משום דחלה עליו קדושת ראשון ע׳ ריטב״א ז״ל פ״ב דנדרים על הא דמתפיס בנדר כנדר דהא דכאימרא דנדרים דף י׳ זה לא הוי גדר התפסה רק עצם דהוא מקדיש הדבר הזה כאימרא ובאמת זה תליא במחלוקת דר״י ורבנן שם אי צ״ל דוקא בכ׳ ע״ש דף י״ג ע״א ובתו״י שם ובתוס׳ נזיר דף ט׳ ע״א ד״ה הריני דקרבן לא הוי דבר רק פעולה וע׳ מנחות דף ג׳ ע״ב גבי שלמים ומרחשת. וע׳ גיטין דף ל״ב ע״ב גבי הרי הוא חרס דמדמי להקדש ובתוס׳ שם ד״ה מאי וע׳ נדרים דף ו׳ ע״א גבי ה״ה עלי דזה הוי הקדש גמור לא התפסה. אך כך דהנה ע׳ בנדרים דף ו׳ גבי ידים דבעי שם אי יש יד לקדושין ושאר דברים וע״ש בר״ן ובתוס׳ דהקשו מ״ש מגט אך באמת כך דהנה כבר עמדו ע״ז בתוס׳ ובר״ן מה דסתרי הגמ׳ דקדושין דף ה׳ ונדרים דף ה׳ אהדדי אך באמת הם ב׳ דברים דע׳ בקדושין דף נ״ט ע״ב דנתינת מעות ליד אשה הוי דיבור ודיבור מבטלו משא״כ בגט דלא נתבטל ע״ש בתוס׳ ובגטין ד׳ ל״ב ע״ב ברש״י ד״ה דיבור דכתב שם ומיהו המעות לא בטלו ור״ל כך דהנה הגט תיכף כשנכתב ונחתם נעשה ע״י הלשון הכתוב שם גט ואח״כ כשנותנה לידה היא מתגרשת בו וזהו המחלוקת אי עדי חתימה כרתי או ע״מ דמר סבר דעיקר העדים בעי שיתהוה גט ומר סבר דעיקר העדים בעי שתתגרש וע׳ גיטין דף ב׳ ע״ב בתוס׳ ד״ה ע״א דהקשו שם דעיקר הגט יוכיח דבעי עדים ובאמת ל״ד דשם בפחות מזה אינו נעשה גט וע׳ בתוס׳ שם דף ד׳ ע״א ד״ה דקי״ל ושם דף י׳ ע״ב ד״ה חספא ותוס׳ ב״ב דף קס״ה ע״א דעדי חתימה כשהם ביד המקבל הוי כמו עדי מסירה וברשב״ם ב״ב ד׳ ק״ע ע״א ד״ה רבי דע״מ הם רק על הגירושין ולא לעשות את הגט ע״ז לגט וכ״כ בזה בח״א ולכך הביטול הוא רק שלא תהא מתגרשת אבל הדבר נשאר. משא״כ בכסף דבשעה שהיא מתקדשת אז חל שם קידושין על הכסף וקודם לזה אינו כלום וזהו כונת הגמ׳ קידושין דף ה׳ ודף כ״ג טיבעא מיהו חד הוא וע״ש דף ט׳ ע״ב מה הויה דכסף לא בעי לשמה וזהו לכא׳ תמוה דהא כה״ג גם בגטין לא בעי לשמה דהיינו עשיית הנייר דהוי כמו כסף קודם הנתינה וא״כ נמצא כך דגבי גט בעי בתחילה שיהא גט וזה לא הוי גדר פעולה רק גדר עצמיות ובזה י״ל דאף ר״י דס״ל דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים זה רק לעשות הפעולה להתגרש בו אבל שיהא הגט בעצמו נוכל לאמר דבזה לא בעי ר׳ יהודה ודין או י״ל דאף לענין שהגט יעשה גט בעי ר״י ודין ע׳ ירושלמי גיטין פ״ג ופ״ב גבי כתב תורף בטופס מוכח שם דהגט היה נחלק לג׳ חלקים דהיינו עצם הגט ומה שמתגרשת בו וטופס הגט וע׳ ב״ב דף ק״ס ע״ב וברשב״ם שם ובירושלמי דגיטין פ״ח הי״ב מוכח שם כך דהוי דברים נפרדים ואח״כ במקושר היו נכללים ביחד בשיטה אחרונה לבד מהזמן והעדים וזהו דברי רבי שם אין זמן בזה וא״ש מה שהקשו שם בתוס׳. וכן כתב רש״י ב״מ דף ז׳ ע״ב וע׳ תוס׳ ב״ב דף קס״ו ע״ב ד״ה אבל ודף קס״א ע״א דבמקושר למדין משיטה אחרונה ודף קס״ב ע״א ד״ה לפי ודף קל״ו ע״א ד״ה אקניה וכן מוכח בירושלמי ב״ב פ״י ה״א ע״ש. ועיקר המחלוקת דר״י ורבנן הוא כך אם גבי עשית הדבר צריך ג״כ ידים מוכיחות שהדבר יפעל הפעולה שעליו לפעול וזהו ר״ל גמ׳ גיטין דף פ״ה ע״ב אתקין רבא בגיטא כו׳ ואילו ודין לא קאמר ר״ל בנוסח הגט עצמו וע׳ תוס׳ שם דף ע״ח ע״א ד״ה אינו דמשמע שם דס״ל דזה הלשון צריך שיאמר לה ור״ל כך דהרי חזינן דגבי קידושין אף דגבי שטר שם הוי ג״כ כמו בגט דהיינו שמתחילה הוא שטר קדושין ואח״כ הוא מקדש אותה בו וגם בו הוי מחלוקת דע״ח וע״מ כמבואר בקדושין דף מ״ח ע״א. מ״מ לא מעכב אם בשעת נתינת השטר לא אמר לה הרי את מקודשת ע׳ בר״ן פ״א דקדושין על הא דדף ט׳ ע״א וברש״י וברי״ף רפ״א דקדושין במשנה. אך בדברי הגמ׳ לא מצינו זה והא דשם ד׳ מ״ח ע״א י״ל דהוי כמו מדבר עמה כו׳ וע׳ בר״ן פ״ג דקדושין בשם הרשב״א הרי חזינן דיש נ״מ בין גט לקדושין דגבי גט צריך שיצא מתחת ידו בתורת גט וגבי קדושין לא צריך והטעם דהגירושין והגט הוא דבר אחד וכמו תנאי מתדבק דא״א לזה בל״ז והוי הדבר בגדר עצמיות משא״כ בקדושין דהא יש גם שאר מיני קידושין כסף וביאה ולכך אינו שייך שטר הקדושין לעצם הקדושין וא״צ שיצא מתחת ידו בתורת קדושין. גם י״ל משום דבקדושין בעי מדעתה משא״כ בגט ושוב לא מהני דעתה וגבי קדושי כסף דהעצם והפעולה הוי ביחד אז אמירה שהוא אומר לה בשעת קדושין הוי ב׳ פעולות שיהא הכסף גדר קדושין ושהיא תהא מתקדשת וכ״כ בזה לעיל אם הקנין של הכסף עם הקדושין הם ב׳ דברים או דבר אחד. והנה לפי הנראה הא דדף ה׳ דקדושין קאי אקדושי כסף ובגט בשעה שנותן לה גטה אמר לה דהיינו בשעת עשית הפעולה לא בשעת עשית העצם. ואף דרבינו בהל׳ אישות פ״ג כתב זה גם אשטר קדושין היינו לדידן דפסקינן כר׳ יהודה גבי גט וע׳ הל׳ גירושין פ״א ה״ד דהך לשון קאי אנוסח הכתוב בגט ולא על האמירה בשעת נתינת הגט. והנה כבר הארכתי לעיל דגבי נזיר הוא שם דבר ולא פעולה וע׳ מנחות דף ג׳ ע״ב זבח גופיה איקרי כו׳ ור״ל דזה הוי עצם וממילא הוי הדין כן אך העצם נעשה בגוף והוי תנאי מתדבק ולכך אמרינן בקדושין דבעי ידים מוכיחות וכמו האמירה בשעת הקדושין. משא״כ גבי נדרים דזה הוי ב׳ דברים דהדבר חל על החפץ ויכול לאוסרה עליו או על חברו אז הוי כמו גט בעשית הגט לא בשעת גירושין וזה הוי מחלוקת דר״י ורבנן אבל בהגירושין עצמן אז בעי ידים מוכיחות. וידים גופיהו אי מהני או לא זה הוי בעי׳ דרב פפא בנדרים דף ו׳ וי״ל דזה תליא במחלוקת דמעש״ש הובא בקדושין דף ו׳ בהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אי צריך לפרש ע״ש. והנה ע׳ בהל׳ מעש״ש פ״ד ה״א דס״ל דגבי פדיון מעש״ש לא בעי עסוקין באותו ענין וצ״ל דס״ל לרבינו דגם הפדיון דמעש״ש די במחשבה משום דזה לא הוי בגדר מתפיס רק בגדר עצם ע׳ תוס׳ גיטין דף ס״ה ע״א ד״ה ופדו בהם דכתבו שם דכשם שנדרו נדרו כך פדיונו פדוי ולכך י״ל דהוי כמו דעת אחרת מקנה אותו וכמו הא דב״ק דף כ״א ע״א גבי כהדיוט מדעת ע״ש ברש״י ותוס׳ ולכך קי״ל דגבי מעש״ש צריך להוסיף חומש רק על הפדיון וע׳ ב״מ דף נ״ד ע״ב בתוס׳ וזה ג״כ הוי ממון גבוה מצד עצמו לא מצד התפיסה ע׳ מנחות דף פ״ב ע״א ובסנהדרין דף קי״ב ע״ב דכסף מעש״ש ומעש״ש הם ב׳ דברים וע׳ בהשגות הל׳ מעש״ש פ״ד ה״כ אי שייך גבי מעש״ש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וע׳ בכ״מ שם וע׳ ברפ״ד דמעש״ש בירושלמי גבי פודהו כשער מקומו ובאמת שם נ״ל דהך כשער מקומו ר״ל כשער מקום שהמעש״ש משם לא במקום שהוא עומד ולק׳ בהל׳ מעש״ש אבאר זה. ובירושלמי שם אמרינן הטעם דלכך מקילין גבי מעש״ש משום חומש. ולכך א״צ לפרש אפילו אינם עסוקים באותו ענין וע׳ יבמות דף קט״ו ע״ב גבי מחלוקת דר׳ יוסי ורבנן דאמרינן שמא פינם ובאמת נ״ל דר״י לא פליג רק אתרומה דזה לא הוי רק בירור אז אמרינן דאין זה ראיה ושמא פינן. אבל אשאר דברים י״ל דגם ר״י מודה דכיון דנתן לתוכם הוי זה גופא כמו הקדש וכמו שהקדישם עכשיו וכע׳ הא דחולין דף קמ״א ע״ב וע׳ ירושלמי נזיר פ״א ה״ב כבר הוית נזיר ושם פ״ב ה״ב ראה עכו״ם עובר כו׳ ור״ל כך דאם אמר שהעכו״ם אמר הריני נזיר אז אם באמת העכו״ם אמר אז אין הישראל נזיר ואם לא אמר העכו״ם אז הישראל נזיר וע׳ תוספתא נדרים פ״א דאמר אם אמר כבר הייתי נודר הוי נדר וע׳ גיטין דף מ׳ ע״ב וא״כ לכא׳ בהא דגיטין דף ל״ב ע״ב מ״ש מהרי הוא הקדש הא שם הוי הקדש משום דגם במחשבה מהני משא״כ בגט דגלוי דעתא לא מהני ע״ש ע״א בתוס׳ ד״ה מד״ת וצ״ל דלכך דייק רש״י שם והביא מנדרים דף מ״ח ע״א הרי הן מוקדשים לשמים ושם לא הוי גדר גילוי מילתא דהא לא נוכל לאמר דזה הלשון הוי לשעבר ואז עדין לא הוי שלו וא״י להקדישם וא״כ שוב לא מהני וע׳ ב״ב דף קל״ד ע״ב אמר למפרע מהו דלהמניה להבא דהוי מחלוקת וכאן לכ״ע לא כיון דלמפרע א״א דלא היה אז שלו:

קדשי בדק הבית כו׳ זו חליפת זו כו׳. הנה בירושלמי פ״ב דנזיר הוה זה מחלוקת אי חליפין הוא לשון תמורה או לשון חילול ומהני בקדשי בדה״ב וע׳ תמורה דף ט׳ ע״א דלשון חליפין הוא תצא זו ותיכנס זו וא״כ לפ״ז אמאי לא מהני זה בקדשי בדה״ב וכבר הארכתי בזה בח״א בהל׳ מא״ס דר״ל חליפין לא חליפי הקדושה רק חליפי הדבר וכ״ז שלא נתחלפה הקדושה א״א להחליף הבהמה וכבר הארכתי בזה לעיל דגבי אדם אחר שאינו המקדיש גם בחילול הקדושה לא קנה הבהמה של הקדש רק בזמן שיבואו הדמים להגזבר וכמו שמדוקדק לק׳ בהי״ב וי״ג ליתן דמים ונתן הדמים וכן בתו״כ פ׳ בחקותי פ״י פ״ד אם נתן הכסף הוה שלו ואם לאו אינו שלו וע׳ בתו״י יומא דף ס״ב ע״א ד״ה לקיחתו דרק אם קיבל המעות אז ניקנין להקדש. אך י״ל דשם שאני כיון דהוי כפרה ומלבד דצריך שיהו קדשין בעי שיחסר ממון כמבואר בשבועות דף י״ד ובתוספתא דמנחות פ״י וכ״כ בזה וע׳ רש״י ב״מ דף צ״א ע״א ד״ה וסופג משום לאו דלא יחליפנו והטעם דכיון דאז כונתו דתצא זו ותיכנס זו וע׳ תמורה דף ט׳ ע״א דמוקי לה בשל אחרים ור״ל דהבהמה של הקדש היתה משל אחרים ואז שייך שפיר לשון חליפין דאף במקום שיש חילול ההקדש כ״כ דלא מטי חליפין ליד גזבר לא קנה הוא הבהמה והנה רבינו ז״ל ס״ל דגם בשל ציבור ושותפות יש מלקות ושם הוי רק לאו דלא יחליפנו וכמש״כ לכך פירש״י כן דלאו דלא ימיר הוי לאו הניתק לעשה לפי טעם רבינו ברה״ל תמורה ע״ש וע׳ ר״ה דף ה׳ ע״ב ומנחות דף פ׳ ע״ב דנקיט שם לשון חליפין גם על חילול וצריך לחלק דשם איירי בקדשי מזבח שנפל בהם מום דשם מלבד חילול הקדש צריך ג״כ להקריבו דבזה לא שייך כל היכא דאיתא בי גזיה דרחמנא איתא כמבואר בחולין דף קל״ט ולכך שייך זה הלשון גם בחילול:

אחד קדשי כו׳ ומד״ס כו׳. כבר הארכתי בזה בח״א די״ל דשומא בעי מה״ת רק דיכול לפדותו בפחות. גם י״ל דיש נ״מ בין קרקע למטלטלין דמטלטלין הוי דמיהם קצובים כמו נשומים ועומדים משא״כ בקרקע כמבואר ב״ק דף י״ד ע״ב. וזהו כונת הגמ׳ דצריך לעשות לו דמים מה״ת וע׳ כריתות דף י״ג ע״ב דשיכור פסול לזה וע׳ ירושלמי פי״א דכתובות מחלוקת דר״ל ור״י אי מעל אם פדאו בשו״פ כיון דעל ידו יצא לחולין הקדש בלא דמים וזה יהיה רק באחר שפדה ולא בבעלים וזהו כונת תוס׳ מנחות דף ע״א ע״ב ותמורה דף כ״ז ע״ב וע׳ בכורות דף כ״ה ע״א דגם בפרה אדומה יכול לחלל על שו״פ ובמעילה דף י״ד ע״ב ע״ש וע׳ תמורה דף כ׳ ע״א דכ״ג מיקרי בעלים דפרה וכן הוא בספרי פ׳ חקת דאהרן יהיה גזבר לפרה וע׳ בתוספתא דסנהדרין פ״ג וע׳ ערכין דף כ״ז ע״ב דמוכח שם ג״כ כתוס׳ תמורה הנ״ל דבעלים הפודים אינם צריכים שומת ב״ד גם בקרקע. גם י״ל דהיכא דלא שמוהו כלל עדיף מהיכא דשמוהו פחות מג׳ או י׳ ע׳ סנהדרין דף ה׳ ע״ב שאני התם דמעיקרא כו׳ וגטין דף ג׳ ע״א אתי למיגז דבוריה ודף ל״ה ע״ב גבי צריך לפרט את הנדר וע׳ תוס׳ סנהדרין דף ו׳ גבי פשרה היכא דמחל על ידי אחרים לא הוי מחילה ושם דף קי״ב ע״א דהדיחוהו נשים גרע מהודחו מאליהם ע״ש וה״נ כן:

אין פודין כו׳. אם היתה כו׳ כוונת רבינו כך דהיכא דלא אמר סכום שויה אז אמרינן דר״ל שיוחלף בזה גם החומש עם הקרן וא״צ להוסיף חומש משא״כ אם אמר סכום דאז ר״ל קרן לבד מחומש וע׳ מנחות דף ק״ז ע״ב גבי שור במנה דר״ל לבד מנסכים וה״נ כן וע׳ כתובות דף ס״ו ע״א שום במנה ע״ש בתוס׳. וע׳ ב״מ דף ק״ד ע״ב ד׳ מאה זוז בכתובתה היך כוונתו:

ונותן. ב׳ סלעים ומחצה כו׳. הנה מוכח דס״ל לרבינו דיכול לאמר גבי הקדש לדידי שוה לי כך ולא משום דמרבה בהקדשו כטעם הירושלמי דהא לפ״ז לא היה צריך להוסיף חומש רק לפי שויו וע׳ בקדושין דף ח׳ ע״א דשם מחלק בין היכא דצריך להדבר אך רבינו לא הביא זה בהל׳ בכורים וכ״כ בזה דשם מיירי שהוא בעצמו לא היה כהן רק נטל בשביל אשתו לכך לא מצי אמר כך משא״כ בכהן עצמו וה״נ כן וע״ש בר״ן ובכתובות דף צ״א וע׳ ב״מ דף ס״ה ע״א גבי מאן דמסיק תריסר זוזי דאמר ליה סברית וקבלית וע׳ ב״ק דף כ״א ע״א משום דנחת אדעתא דאגרא וא״כ מאי מקשה שם בגמ׳ תרתי הא משכחת לה כה״ג וכע׳ הא דתוס׳ שם דף כ׳ ע״ב ד״ה טעמא ע״ש וע׳ כתובות דף נ״ג ע״א גבי מוכרת כתובתה לאחרים דאמרינן זוזי אנסוה וה״נ נימא גבי הא דב״מ שם דלכך שכרה ביותר כדי לגבות את החוב ומ״מ לא אמרינן כן וע׳ ירושלמי כתובות פ״ד הי״ד גבי הדא איתתא דהוי פורנא כ׳ דינר והבית היה שוה רק י׳ דינר ומסיק שם כיון דהבית אינו שוה רק י׳ דינר הוי כמו שאין לה כתובה אלא י׳ ולא מצי אמרה לדידי שוה הבית כ׳ דינר וכאן לא שייך הא דכתובות דף צ״א הנ״ל דהא לית להו פסידא וצ״ל דכיון דעיקר כתובה הוא רק מן הקרקע הוי כמו פסידא ליתמי. וע׳ ירושלמי נדרים פ״ט ה״ה דלא משמע כן וע׳ תוס׳ כתובות דף צ״ה ע״ב ד״ה ואין דאם ליכא רק מטלטלין הוה כמו שאין חייבין לה כלל ע״ש וכ״כ בזה. וע׳ ערכין דף כ״ז ע״ב גבי מחלוקת דב״ש וב״ה אי מוסיפין חומש על עילויו של זו ור״ל אם החומש הוא כפי שויו או כפי התשלומין וא״כ י״ל דאף דקי״ל דהקדש שוה מנה שחיללו על ש״פ מחולל מ״מ החומש צריך לשלם לפי שויו של הדבר לא כפי פדיונו וע׳ ב״ק דף ס״ה ע״ב ברש״י ד״ה דכפלא וחומש הולך אחרי הקרן ע״ש וע׳ כריתות דף כ״ו ע״ב. אך שם קאי אחומש דמעילה ולא אחומש דפדיון וע׳ תוס׳ גיטין דף ס״ה ע״א ד״ה ואמה. וע׳ ירושלמי ב״ק פ״ט ה״ז דהוה מחלוקת שם אימתי נעשה החומש קרן אם בשעת נתינת הקרן או בשעת העדאת עדים וע׳ תוס׳ שם דף ק״ד ע״ב אך שם קאי אחומש דכפרה. וע׳ ירושלמי תרומות פ״ו ה״ד דאמר שם גזיה״כ מקום שהקרן מהלך שם החומש מהלך אך גם שם קאי אחומש דכפרה:

פדוהו במנה כו׳ ואין הקדש ראוי לקבל כו׳. הנה ע׳ בתוספתא פ״ד דערכין שההקדש פדייתו זו היא משיכתו וע׳ תוספתא דמעש״ש ובירושלמי שם פ״ה ה״א דגם גבי מעש״ש כן הפדיה הוי כמו משיכה ר״ל כיון דעד האידנא הוי ברשות גבוה דכל היכא דאיתא כו׳ ועכשיו ע״י הפדיון הוא נעשה חול זה גופה הוי משיכה וכע׳ זה כתבו התוס׳ ב״ב דף ע״ו ע״א דשכירות מקום הוי כעין משיכה שעי״ז נמשך מרשות זה לרשות זה וכן בפהמ״ש פ״ה דמעש״ש מ״ט כ׳ רבינו דזה הוי כמו משיכה וע׳ ע״ז דף ע״א ע״א גבי פרדשנא וברש״י שם בשם תשובת הגאונים דכיון דמעכב המקצת לעצמו הוה כמו משיכה בכל הפירות ע״ש. וע׳ שה״ג פ״ה דב״ב ופה״מ פ״א דקדושין. א״כ אי נימא דזה גופא הוי כמשיכה מה שייך לאמר דאין הקדש ראוי לקבל מי שפרע וצ״ל כמש״כ בח״א דנהי דאיסור הקדש פקע מ״מ ממון הקדש יש עדיין וכע׳ הא דמעילה דף י״ב ע״ב גבי פרש וזבל ע״ש. וע׳ הל׳ מעילה פ״ה ה״ו דר״ל של חולין שהם בחצר של הקדש וה״נ כן כיון דעדיין מונח בחצר הקדש הו״א דיש בהיוקר שייך לממון הקדש וע׳ הל׳ מעילה פ״ה ה״ט על הא דמעילה דף י״ד גבי הגזברים שלקחו עצים דמפ׳ רבינו דעצים הקטנים מועלין בהם אבל לא בנסורת ושאר דברים וכמו הא דב״ק דף קי״ט ע״ב דזה יכול ליטול האומן לעצמו ולכך גם בהקדש לא מעל משא״כ במקדיש את החורש אז מועלין בכל משום דהקדושה חלה על הכל וע׳ תמורה דף ל״א ע״ב לאתוי שפוי׳ ונבי׳ והטעם משום דמבואר בב״ק שם דאם היה עושה ברשות בעה״ב הכל של בעה״ב וגבי הקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך גבי גזברים י״ל דהוי כמו לב ב״ד מתנה וזה לא שייך רק בציבור ולא ביחיד כמש״כ תוס׳ במעילה שם דף י״ד ע״א ד״ה בונין ומנחות דף ט״ו ע״ב ודף פ״ח ע״א ע״ש ולכך אמרינן בזבחים דף מ״ו ע״ב שתנאי ב״ד הוא כו׳ שאין מחשבה הולכת ולדברי רש״י צ״ל ואין דהוא מילתא בפ״ע וע״ש בפיהמ״ש אך ר״ל כך דקשיא ליה היך מהני תנאי ב״ד בקרבן יחיד הא יש לו בעלים וכמש״כ ומתרץ דזה רק אם היה המחשבה שיכות לבעלים אבל עכשיו כיון דרק שיכות להעובד ואף אם הקרבן שלו מ״מ המחשבה הוא רק בגדר עובד ולא בגדר בעלים וע׳ ב״ק דף ק״ט ע״ב ובדברי רבינו והראב״ד ז״ל שם אם מה ששייך להכהן שיהא מקריב קרבן שלו אם הוי בגדר בעלים או בגדר עובד ע״ש וכ״כ בזה. וע׳ ב״ב דף צ״ז ע״א גבי שמרים של הקדש וברשב״ם שם ובתוס׳ שם ד״ה שמרים דלא הקדיש השמרים אך מלשון רבינו בפ״ה מהל׳ מעילה הי״ב לא משמע כן רק כיון דלא חזי למידי פקע ההקדש לגמרי וגבי עצים דקים י״ל דחזי לצורך אליתא למערכה כמבואר בכ״מ וע׳ ב״מ דף כ״ז ע״א גבי גללים ושם דף ס״ח ובאמת הא דב״ב דף צ״ז י״ל להיפך מפי׳ רשב״ם דבקדושת הגוף כיון שיש בהם שמרים נפסלו לנסכים כמבואר במנחות דף פ״ו ע״ב לכך רביעי מותר משא״כ קדושת דמים דאין נ״מ:

המקדיש כל נכסיו כו׳ שההקדש מופקע כו׳. הנה רבינו ס״ל כמבואר בירוש׳ פ״ח דכתובות דהוי הקדש גמור מה״ת ומועלין בו דס״ל דהקדש גם של בדה״ב מפקיע מידי שעבוד וכן סבירא להו להתוספות בערכין דף כ״א ע״א וב״ק דף ל״ג ע״ש רק איסור הקדש אבל ממון הקדש אין כאן דהרי הממון משועבד לבע״ח ואם יפדו לא הוי כמו קנין מיד ההקדש ע׳ ירוש׳ ב״ק פ״ז ה״ג דהפודה אינו כלוקח לענין מעשר ע״ש רק סילוק האיסור וא״כ הוי כמו הקדש שזל וזהו כונת הירוש׳ בכתובות שם וע׳ ע״ז דף נ״ב ע״ב דכיון דובאו בה פריצים וחללוה ופקע איסור ההקדש פקע גם ממון הקדש ע״ש ברש״י דכ׳ דקנינהו בהפקירא אך יש לחלק בין קדשי ציבור דשם שייך רק איסור ולא ממונות וכן כלי שרת ואבני מזבח כיון דלית בהו פדיון כמבואר שם וע״ש דף נ״ד ע״ב ברש״י ד״ה איתסר דיכול לפדותן והטעם כך דע׳ תוס׳ מנחות דף ק׳ ע״ב ומעילה דף י״ט ע״ב ותו״י נדרים דף כ״ח ע״ב ולק׳ בהל׳ איסו״מ פ״ו אך זה רק אם עדיין הוא ראוי להיות כלי שרת אבל כאן כיון שאינו ראוי ס״ל לרש״י דיש לו פדיון דהקדושה שיש עליו פקע מחמת איסור ע״ז ואף דשם דף נ״ב ע״א ובשבת דף צ׳ ע״א ופ״א מהל׳ בהב״ח הט״ו מבואר דאם נפגמו נגנזין וע״ש בבעל המאור ובמלחמות. ובנדרים דף ס״ב ע״א דלא כהרמב״ן ז״ל רק גם בכלי שרת אמרינן זה אך מ״מ ע״ז חמיר ונסתלקה ממנו הקדושה וכמו דמבואר שם בגמ׳ דלס״ד דריב״ש דבעי משיחה חדשה אף דבכל מקום לא בעי זה וע׳ במנחות דף ק״א ע״א גבי טומאה דדי בטבילה ולכך כאן דע״ז חמיר בעי משיחה וי״ל פדיון וגם לא שייך הטעם דכיון דאשתמש בו לגבוה לאו אורח ארעא כו׳ דזה רק בלא פדיון כיון דנפק לחולין מעצמן אבל בפדיון מותר וע׳ רש״י שם דף נ״ד ע״ב. וכאן כיון דליכא ממון שוב די בפדיון כ״ש להפקיע האיסור וכהשגות לק׳ פט״ו מהל׳ מעה״ק ה״ז רק כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון בעי דינר כן הוא בירושלמי דכתובות שם וזהו ג״כ מה דאמרינן בערכין דף כ״ט ע״א ד״ה זוזי בעי לפרסומא דמילתא וע׳ הל׳ ע״ז פ״ד הי״ג דגבי קדשי בדה״ב של עיר הנדחת יפדום ואח״כ ישרפום הרי דלאחר הפדיה חל עליהם איסור עיר הנדחת ולא אמרינן יצא זה שמחוסר פדיה כע׳ הא דחולין דף פ״ד ע״א משום דאממון של הקדש חל איסור עיר הנדחת גם קודם פדיון רק מחמת איסור הקדש ולכך אחר הפדיון חל כע׳ הא דב״ק דף מ״ט ע״ב גבי ולדות כיון דשיכא כו׳ וע׳ יבמות דף ע״ט גבי נתינים דכיון דיש חלק מזבח שוב הדר עליה גם חלק עדה:

הא למה זה דומה כו׳. ע׳ בהשגות וע׳ הל׳ מלוה פי״ט ה״ח ובהשג׳ שם והטעם דס״ל לרבינו דדין ודברים לא הוי קנין רק סילוק בעלמא ולא שייך ע״ז מה מכר ראשון לשני כו׳ וזהו כוונת הירושלמי כתובות פ״ט ה״א כל גרמי אמרה שאין אדם מאבד כו׳ ר״ל דזה לא הוי כמו מכירה אם כתב דו״ד רק שלא יתבענו דאם הוי מחילה גם הראשונה לא תוציא מיד השניה דהא השניה הוציאה מהלוקח והלוקח היה לו הזכות שאין הראשונה יכולה להוציא מידו וא״כ גם מיד השניה לא תוציא דהא הב׳ עומדת במקום הלוקח וע״כ דדו״ד לא הוי גדר מחילה רק שלא תוכל לתובעו ומ״מ השעבוד מוטל עליו וע׳ נדרים דף ל״ג ע״ב בשלוה ע״מ כו׳ ובירוש׳ פ״א דמכות הובא בהל׳ שמיטה פ״ט דהמלוה ע״מ שלא לתובעו שביעית משמטתו הרי חזינן דשייך בו לא יגוש ויש שעבוד וע׳ רא״ש ז״ל פ״ט דב״מ בשם גאון גבי מצרן היכא דקנה מיד חד מצרן אם הוא במקום מצרן. וזה הב׳ לא עדיף מיורש דקי״ל דהיכא דאינו זכות גמור אינו מורישו לבניו ע׳ ב״ב דף ס״ג ע״א וירושלמי דמאי פ״ו ה״ב דרק אם התנה בפירוש לי וליורשי וע׳ תוס׳ ב״מ דף ס״ד ע״ב ד״ה לכשיהיו וב״ב דף ק״מ ע״א גבי לזון את בת אשתו דאינה מורשת ליורשים ושם דף קמ״ד ע״ב לענין שושבינות וגטין דף מ׳ איסורא לבריה לא מורית וזהו כוונת הגמ׳ כתובות דף צ״ג ע״א דרק מדו״ד סליק נפשיה ע״ש בתוס׳ ור״ל כהא דירושלמי רפ״ט דשם. וע׳ ירושלמי שם ספ״ו דמ״ד לכתובה ולתנאים כו׳ ור״ל כך כמו הא דירושלמי דמאי פ״ו ה״ג דלמ״ד לכתובה ולתנאים ר״ל שיהי׳ כמו בפעם ראשון ולא הוי מקח חדש רק כמו סילוק הפטור ולכך גם לענין תנאים כן וא״כ י״ל במעשרות דזה הוי רק ביטול המכירה ולמ״ד לא לתנאים ס״ל דהוי מקח חדש ולכך א״ל במעשרות וה״נ כן בהא דכתובות דמה שהלוקח א׳ נוטל מלוקח ב׳ אי זה הוי כמו קנין חדש או כסילוק וע׳ רש״י כתובות דף צ״ה ע״ב ד״ה מוקמינן ותוס׳ ב״ב דף קל״ט ע״ב ודלא כתוס׳ כאן וע׳ ירוש׳ כתובות רפי״ב גבי פסק לזון את בת אשתו היך הדין אי גרשה והחזירה ושם ספ״ט ובבלי כתובות דף ע״ג ע״ב גבי אשה אחת כע׳ ב׳ נשים. ובאמת מחלוקת דערכין דף ל״א ע״ב דר״י ור״א אם חלוט לראשון או לשני ע״ש ברש״י דר״ל אף לענין זה דאין הלוקח ראשון יכול לגאול מיד הב׳ ור״ל דהלוקח הא׳ נסתלק לגמרי מזה וברשב״ם ז״ל ב״ב דף קל״ט ע״א ד״ה והתניא דפירות המחוברים הם ליורשים ולא ללוקח אך שם י״ל דאם היה ללוקח לא היה האב נותן להם וע׳ בה״ה ז״ל בהל׳ זכיה פי״ב הי״ג בשם בעה״מ וב״ק דף צ״ו ע״א גבי שבח ובמלחמ׳ אהא דשם דף ח׳ ע״א:

אבל אם היה כו׳ אינה נפדית כו׳. וע׳ בהשגות וכ״כ בזה לעיל דאם לא ישאר להקדש כלום לא חל פדיון כלל והוי כמו מפרישין תחילה לאיבוד וע׳ ירושלמי כתובות פי״א ה״ד ותוס׳ שם דף צ״ח וב״ק דף קט״ו ע״א גבי שוה ר׳ בק׳ וכ״מ בזה דיותר מכדי דמיו לא תפיס וע׳ ב״מ דף מ״ו ע״ב גבי חליפין ואף דהא בהל׳ ע״ז גבי עיר הנדחת ס״ל לרבינו דיפדו ואח״כ ישרפו שם הפדיון שייך להקדש אבל כאן לא וע׳ מש״כ לק׳ הל׳ בכורים פ״ב על הי״ט ובירושלמי תרומות פ״ה הא דהיכא דאינו שוה למוכרם אפילו בדמי עצים לא תפיס פדיונם וע׳ תו״י יומא דף נ״ה ע״ב גבי פדיון חטאות המתות וכ״כ בזה:

המקדיש כל כו׳ אינו גובה ע״ש. ע׳ בכ״מ בשם הר״ן וע׳ ירושלמי נזיר פ״ה ה״ג. אך באמת כך דהנה לפי הא דלק׳ הי״ט מוכח דס״ל לרבינו כך דזה כ״כ דגבי הקדש יש גדר ממונות וגדר איסור וכמבואר בכריתות דף י״ח ע״ב וע׳ שבועות דף מ״ב ע״ב מה לי משועבדים כו׳ והא דאמרינן אין אדם עושה קנוניא על הקדש זה רק לאיסור לא להממון דלזה אין נ״מ דלא פלוג והנה בפיהמ״ש פ״ו דתמורה ולק׳ בהל׳ מעה״ק ס״ל לרבינו דגבי הקדש לא מהני חזרה תוכ״ד משום דאמירתו לגבוה כו׳ וע׳ תוס׳ מנחות דף פ״א ע״ב וכ״מ אך זה רק משום ממון הקדש ולא על איסור והנה גבי שכ״מ אף דזה הוי בעיא דלא איפשטא ב״ב דף קמ״ח ע״ב אם יכול לחזור בו אם הקדיש כל נכסיו זה ג״כ בגדר איסור ולא בגדר ממון דהממון לא קנה עד שימות וא״כ לפ״ז כך דכ״כ דהיכא דחייב ממון הממון של ההקדש ליכא דהוא משועבד לבע״ח רק משום האיסור והאיסור יכול לחזור בו תכ״ד ולכך שוב כה״ג א״צ לפדות רק נוטל מן ההקדש בלא פדיה דלענין הממון משועבד לב״ח ולענין האיסור מהני חזרה תכ״ד וכן גבי שכ״מ דאמר תנו אף דליכא חוב מ״מ לגבי ממון לא קנה הקדש עדיין משום דהוי שכ״מ כמש״כ וע׳ בבעה״מ ז״ל כאן בשם הר״י בן מיגש ובמלחמות ולגבי איסור מהני חזרה תכ״ד אבל אם אח״כ אמר אז הוי כמו שאר בע״ח ואיסור יש וממון ליכא ומה דצריך לישבע הוא משום דמתחילה צריך לפדות והוי ממון אך כ״ז גבי בע״ח אבל גבי כתובה כיון דקי״ל דהמגרש אשתו והחזירה ע״מ כתובה הראשונה החזירה א״כ חזינן דאינו מחויב לשלם להכתובה רק אם אין רצונה לחזור ולהנשא לו וא״כ כך דנהי דקי״ל יש שאלה בהקדש זה שייך רק על גדר איסור אבל בממון זה לא שייך רק על הבעלים משום דעדיין הוא שלהם כמתחלה וכמש״כ בכ״מ אבל להאשה שייך גם ממון והנה מחלוקת דר״א ור״י הוא בשעת גירושין דר״א ס״ל דאין מניחין אותו לגרשה עד שידירנה הנאה דתיכף שמגרשה נעשה עליו הכתובה חוב ועושה הפקעה על ההקדש ע״י הגירושין ור״י סבר דמה שהוא עושה לא חיישינן דעל האיסור הא יכול לשאול ועל הממון עדיין לא יצא מרשותו ועדיין לא נתחייב דכתובה שאני כמש״כ משא״כ כשהיא באה לגבות דאז אם דעתה להנשא לו מחדש אין לה כתובה ואם כן יש עדיין גם הממון וגם היא אינה בעלת הקדש לכן אז צריך להדירה הנאה ולכך בהל׳ אישות פ״ז ה״ט נקט רבינו גבי בערב כשיגרשנה ידור הנאה דשם בשעת הגט גופא הוי הפקעת ממון וא״ש:

מי שיצא עליו כו׳. כן מבואר גיטין דף פ״ט ע״א וע׳ שבת דף ל״ב גבי הלכות הקדש ע״ש ברש״י ד״ה נמסרו דלא חיישינן לע״ה שמא הקדיש נכסיו וע׳ תוספתא מעש״ש פ״ג הובא בהל׳ מעש״ש פ״ט הי״ב ור״ל ג״כ אם זה הוי גדר איסור וע״ז נאמן ע״ה מן הדין ואם הוי גדר ממון אינו נאמן וע״ש בתוספתא דמעש״ש אי חיישינן אמעות של ע״ה שמא הם מעש״ש וע׳ תוס׳ ב״מ דף ל״ח ע״א ד״ה שמא עשאו דהביאו ראיה מהא דסנהדרין דף ל׳ וע׳ שבועות דף ט״ז ע״א דגבי מעש״ש ע״ה זריזין הם אך במס׳ מעש״ש מבואר להיפך וע׳ בכורות דף ל׳ ע״א וקאי שם אמעש״ש חוץ לירוש׳ ודלא כשיטת התוס׳ כתובות דף כ״ד ע״א וכ״מ. אבל גבי קול הוא להיפך דאם הוא גדר איסור חיישינן ואם גדר ממון לא חיישינן: